לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו 1996, כאשר הוגש כתב אישום נגד נאשם רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה:
1. קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר,או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בדרך אחרת.
2. קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה.
3. הואשם הנאשם באחד מאלה:
א. עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם.
ב. עבירת בטחון כאמור .
ג. עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג 1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי.
ד. עבירה שנעשתה באלימות בבן משפחה כמשמעותו בחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א 1991.
    חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (ב), אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת  .

בקשה למעצר נאשם עד לתום ההליכים הינה הליך ביניים בפלילים, הליך בעל סממנים יחודיים המאפיינים את מורכבותו, ההליך איננו מיועד לקבוע את אשמתו או חפותו של הנאשם, נושא שיוחד למשפט בתיק העיקרי אלא שמטרת ההליך הינה לקבוע האם יש הצדקה לבקשת המאשימה להותיר הנאשם במעצר לאורך ניהול משפטו או שמא יש מקום לשחרורו.

בטרם יבדוק בית המשפט אם אמנם קיימת עילה למעצרו של נאשם עד לתום הליכי משפט ובטרם יבדוק אפשרויות להחלתה של חלופת מעצר, מצווה בית המשפט לבדוק ראשית את החומר הראייתי שמובא לחובת הנאשם "ראיות לכאורה להוכחת האשמה".

מטרת בחינת שאלת עילת המעצר, הינה לברר את שאלת המסוכנות של נאשם והאם שחרורו עלול להביא לסיכון של שלום הציבור.

אם אין ראיות לכאורה להוכחת האשמה במידה הדרושה, תידחה הבקשה למעצר הנאשם עד לתום ההליכים והנאשם ישוחרר שחרור מלא.

לאחר בחינת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, בודק בית המשפט האם מתקיימת עילת מעצר. גם אם שוכנע בית המשפט כי שני תנאים אלו נתקיימו, חובה על בית המשפט לבחון חלופת מעצר.

בית המשפט לא ייתן צו מעצר לפי סעיף קטן(א), אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולעניין סעיף קטן (א)(1), לא יצווה בית המשפט כאמור אלא אם נתקיימו גם אלה:
לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה.
בפסק הדין דנ"פ בעניין "גנימאת", קבע בית המשפט העליון כי "מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים"

הכלל הוא החרות, המעצר הוא החריג.

הנאשם הוא בחזקת זכאי וזכותו להלך חופשי